[במאור דף ה: ד״ה וכן זה. לרי״ף סי׳ תתקמ (ראש השנה דף כא:)]
כתוב שם: וזה שאמרו שבהן שלוחים יוצאין ובהן מתקנין את המועדות, אין ביציאת השלוחים טעם לחלול שבת וכו׳.
אמר אברהם: בודאי אין זה טעם לחלול השבת שהחלול מן הפסוק הוא, אבל הטעם הוא תקון המועדות. ואמר עוד כי התקון ההוא מגיע עד סוריא והוא דבר גדול שדוחקים השלוחים כדי להגיע לשם. ואיפשר שיש בחדשים האחרים שמגיעים רחוק יותר והוא כסלו, ולא תפס ניסן ותשרי אלא מפני ששליחותן מופלג משאר החדשים כדמפרש בברייתא, אבל יציאתן מבערב אין בו לא טעם ולא חזוק. תדע שהרי לא אמרו במשנה שאין בהם שלוחים יוצאין מבערב, [ואם]1 זה היה חזוק כך היה צריך לשנות ולא היה לו לשנות היציאה כי אם מניעתה והחכם יבין. וקשיא לי מה שראיתי בירושלמי [פ״ב ה״א] רבי ביטל את המשואות, והלא רבי אחר חורבן היה כמה וכמה, ובמשנה [דף יח.] שנינו ובשעת המקדש יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, אלמא קודם רבי ביטלו משואות. ונראה לומר כי המשואות לא היו בתחלה אלא כנגד בבל שהיו למטה מהם, אבל לסוריא והמדינות האחרות שבשאר צדדין אין מקום למשואות שם והיו מעולם שלוחים יוצאין לסוריא, ולא לטעם החלול אלא שכך היה דרכם מעולם.מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות)